זה סיפור יפה על דלתות מסתובבות, על שבריריותה של האהבה ועל משלב לשוני גבוה. על הנסיבות בהן התחלתי עם זוגתי הנצחית כתבתי לא פעם והדברים ידועים, רק אומר לטובת מי שפספס שמעורבים בהן החברים של נטאשה, כובע לבד ושוחת ביוב.
להמשיך לקרואשעמום המחץ
לא, ילד, אתה לא רוצה ללכת במורד הדרך הזאת למה עוד פעם אחת, עוד פעם אני שומע ממך את צמד המילים 'משעמם לי' אני נותן לך את הנאום ואתה יודע מה קורה כשאבא נואם, נכון? בדיוק, אז מתחיל השעמום האמיתי. שעמום של פעם כשסבא לא היה מרוצה מהכתב שלי אז הוא הושיב אותי כל יום אחרי ארוחת צהרים להעתיק פרק מהתנך. כתיבה תמה הוא קרא לזה. הגעתי עד שמות טז. הכתב שלי עדיין נוראי אבל לפחות אני יודע על מה נאמר "וחם השמש ונמס".
להמשיך לקרואיו אר וואט יו גורב
רבות שואלות אותי, איתמר מאיפה המשיכה המוזרה, שלא לומר סטיה שלך, לגרביים צבעוניות? למה אתה כל כך אוהב לגרוב את מה שהכי לא מתאים למכנסיים? ואני עונה להן, כמו בכל דבר הכל בגלל אמא.
אמא הי"ו נולדה בבית בריטי אלגנטי ומאופק בלונדון המעטירה, משם עלתה לירושלים ובגיל 25 בערך מצאה לעצמה מושבניק רומני שגרר אותה עד לגולן. אתן יכולות לתאר לעצמכן. מהעיר האלגנטית בעולם לקצה המדינה ועוד בשנות השבעים כשכולם פה הסתובבו עם מכנסיים קצרים מידי וגופיות אבא מכה.
אם כן מה עושה אישה יצירתית שאין לה להיכן להוליך את השאיפות האריסטוקרטיות שלה? נכון מאד, מוציאה אותן על הילדים שלה. וכך מצאתי את עצמי יום אחד נגרר אחריה בכל רחוב הגליל בטבריה בחיפושים אחרי בגדים לחתונה של נועה הבת של השכנים שהודיעה שהיא מתכוונת להתחתן על הדשא במרכז המושב. אכן אירוע מרגש ולכבודו נקנה לאיתמר חולצה. ורודה.
המושב לבש חג. חבילות חציר נערמו, פרחי בר נשזרו וארגזי תפוחים ניקדו את רחבת הדשא שגם נקצרה לכבוד המאורע הלא שכיח. כל משופמי הגד"ש, שזופי המטעים, חסוני הבקר והרפתנים שגם טרחו להתקלח לשם שינוי כולם הגיעו, הם ונשותיהם. הבנים במכנס כחול וחולצה לבנה והבנות בשמלות שיפון ב-50 גוונים של חום ואיתמר. בחולצה ורודה להזכירכן. כשהתארגנתי בבית זה היה נראה לי נורמלי אבל כשהתקרבתי למדשאה הבנתי את גודל האסון. הייתי כל כך בולט בנוף החד גוני עד שהאורחים מצד הכלה חשבו שאני החתן וניגשו לברך אותי בברכת אחינו אתה היה לאלפי רבבה.
החתונה התנהלה על מי מנוחות, הזוג הטרי הועמס בדרכו לחדר הייחוד על טרקטור כף כמקובל והחברים ישבו לאכול רבע עוף ואורז לפני שיצאו בריקוד הנה מה טוב המסורתי את השאר אני זוכר במעומעם שלא כמו את הטראומה שנצרבה בנפשי הרכה. בבית כעסתי על אמא ואת החולצה לא לבשתי מאז אבל משהו הבהב בתוכי ולא נתן מנוח. פחדתי להודות בזה שעמוק עמוק בלב אהבתי את החולצה היא עשתה לי הרגשה שאני פתית שלג שאין עוד כמוהו מתנשא גבוה מעל המושבניקים הנבערים שלא יודעים אלגנט מה הוא. בכוונה או שלא בכוונה אמא העבירה אלי את שיק הלונדוני וגם את המצוקה אל מול השוק המושבי על מניפת הצבעים הדלה שלו.
הימים חלפו ואם למשל קצת העזתי ללבוש חולצת פסים בשבת היו הבומרים מעירים לי שבשבת נהוג ללבוש לבן. רוחי לא ידעה מנוח, פחדתי לצאת מארון הקוטור ולממש את שאיפות האופנה המופרעות שבי.
הפתרון הגיע משמים. דודה סוזן, האחות שנשארה בלונדון, הגיעה לבקר והביאה לי מתנה סט גרביים צבעוניות ממרקס אנד ספנסר. אצל האנגלים, סיפרה הדודה במבטא אוקספורדי מלטף, מקובל להסתובב עם עניבה וגרביים צבעוניים והגברים שם מביאים ככה לידי ביטוי את הייחודיות שלהם במסגרת האיפוק האנגלי המפורסם.
אין שום דרך להסביר למה ואיך היא בחרה להביא לי דווקא את אותם גרביים נהדרות מלבד השגחה פרטית. הרגשתי כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו נגע בראשי ואמר לי: בן, אני איתך בכל מקום ובכל אאוטפיט שתבחר. מאז ובכל הזדמנות אני רוכש לעצמי גרבים בכל צבעי הקשת, הטקסטורות וההדפסים. יש לי עם אבוקדו ועם ג'ירפות ואפילות זוג אחד עם הפנים שלי עצמי. וככה אני מסתובב לי במושב לבוש לכאורה משעמם כאחד האדם אבל מי שיסתכל היטב יבחין בגרב שובבה מבצבצת ומעידה שעומד לפניו אושייה מוביל דעה שראוי לככב על שער מגזין 'הרפת והחלב'.
פורסם במגזין נשים.
על ביקיני אדום, חזן מוכשר ומסיבת פורים שהתפוצצה
אודי היה חזן מהחלומות. עם קול מצו-סופרן ומניירות של פאבארוטי הוא הביא סוג חדש של חזנות אל בית הכנסת. מין גרוב מזרוחניקי עם ביט של מודז'יץ שפרט על נימי נפשם של המתפללים והביא לידי דמעות גם את הרפתניות הקשוחות ביותר. כשרונו לא נעלם מעיני הגבאים וחיש קל הוא התקדם מקבלות השבת השגרתיות למוסף של מברכין ואז לתפילת הגשם ומשם היתה הדרך קצרה ל'כל נדרי' ונעילה. הוא עלה וזרח כמו מטאור ושמו הלך לפניו בכל רחבי הפלך עד שבימי חג ומועד היו מתפללים מהיישובים הסמוכים עולים אלינו לרגל לשמוע את הזמיר שקולו, כך אמרו, הגיע אף אל מאחורי הפרגוד. עד שגרם לאותה שערוריה במסיבת פורים הראשונה והאחרונה שהיתה במושב. והדבר היה כך.
להמשיך לקרואבחזרה מהכפור
רגע אבא, קר ואין לי כוח לצאת הוא אמר. ישבנו במכונית בחניה של אולם הספורט מחכים שהגשם יפסק והוא ילך לחוג כדורסל. אין לך כוח לצאת? חרחרתי בבוז, מה אתה ילדה בת שתים? בוא תשמע מה זה קור.
פעם נסעתי עם שלושה חברים מהישיבה בחיספין לסרט בקצרין. בטרמפים. זה היה ליל חורף קפוא בחודש אדר א תשנ"ב. אתה עוד לא היית אפילו פתק בכותל אז שתדע שזה היה קרחנה של חורף. החורף הכי גשום סוער קר ומושלג שנמדד אי פעם בישראל. שלגים מהחרמון עד אילת, 1,500 מ"מ גשם ברחובות ופתיחה של סכר דגניה כדי שהכינרת לא תציף את טבריה וכל הדגים משוק הדגים יברחו. חורף לפנתיאון.
אבא, מה זה פנתיאון?
עזוב זה לא העניין כי פעם כל שנה היתה וואחד שנה וילדים עירניים כמוני למשל ממש ראו את משק כנפי ההיסטוריה. 1991 שתינו אטרופין. 1992 החורף ההוא ששיתק את כל המדינה. 1993 התפוצצנו באוטובוסים אחרי הסכם אוסלו, 1994 ג'סטין ביבר נולד, 1995 רצחנו את רבין. שיאללה כל התיכון שלי נראה כמו סוף העולם אחד ארוך. לא כמו עכשיו שאתה והחברים המנוזלים שלך יושבים כל היום בבית מכבים את המצלמה שהמורה לא תראה שאתם בכלל בפלייסטיישן ומתלוננים בטיק טוק שאוי אוי אוי דחפו לכם בטעות מטוש לעין ואין לכם מושג מה השעה ומה המילים בבית השלישי בהתקווה. פעם היינו תופסים טרמפים אתה שומע?
חשבתי שבתקווה יש רק שני בתים הוא מסתכל עלי במבט של נגד מטבח בבאלי"ש כשהחיילים באים לבקש עוד טונה.
לא משנה אתה מפספס פה את העיקר. אני לא זוכר איזה סרט זה היה רק שהשם שלו רמז למשהו גס וזה הספיק לנו. ככה זה עם הטמטום של כיתה י' אין מה לייפות את המציאות. הדרך הלוך היתה סבבה תוך כמה דקות עצר לנו טנדר פיג'ו, קפצנו על הארגז והתלהבנו מעצמנו שאנחנו כאלה גברים שלא דופקים חשבון ומבריזים מסדר ערב. הסרט עצמו היה אכזבה. שלוש שעות של שוטים אומנותיים ואיטיים להחריד עם תסריט עלוב, חורים בעלילה והכי גרוע בלי אף לא סצנה אחת ללכת איתה לישון.
לישון באיזה קטע? הוא שוב תולה בי עיניים שואלות.
תתרכז בן, העיקר עוד לפנינו. אז הנה השעה מאוחרת ואנחנו ארבעה שישיסטים עייפים מדדים לטרמפיאדה צלופת הרוחות והקור לכוון חיספין. שעות עמדנו קפואים באותה צומת מקוללת מחכים לטרמפ שיבוא. מה לא עשינו כדי להתחמם. שכיבות סמיכה, קפיצות במקום, חידון מילים בארמית שום דבר לא עזר. נדרנו שנהיה בנים טובים, נשבענו שנשקיע בלימודים. כלום, אף לא רכב אחד לרפואה.
סביב 2 בלילה הבנו שדי, ה' מסתיר את פניו אין סיכוי להגיע חזרה לישיבה ועדיף לנו להתארגן איכשהו לשינה ולנסות שוב בבוקר. נשכבנו מחובקים על הרצפה בתחנה מתכסים בקרטונים כמו הומלסים וחיכינו רועדים לזריחה.
יש לציין והנה המוסר השכל מגיע, שבשום שלב אבל ממש בשום שלב לא העלנו על דעתנו להתקשר להורים. כי גם אם נניח שלאחד מאיתנו היו אסימונים בכיס והוא היה מתקשר התשובה של אבא שלו היתה "מישהו מת? אז תסתדר. ביי". ככה מגדלים גברים, אתה שומע?
כן אבא, סיפור טוב, אני יכול לצאת עכשיו?
עוד רגע בן, חכה שיפסק הגשם.
סבתא שוש שלי
מאז שאני זוכר את עצמי היו לי 3 סבתות. הנסיבות אמנם לא משמחות במיוחד אבל אם כבר נקלענו לסיטואציה אז למה לא להנות? כל אחת מהן היתה אישיות מיוחדת שיכולה בקלות לפרנס טור שלם אם לא גיליון. הפעם, לכבוד יום השנה לפטירתה אני רוצה לספר על סבתא שושנה שמוקירי זכרה נוהגים לקרוא לה עד היום סבתא שוש.
להמשיך לקרואתקלה בשחקים
אם הייתי צריך לבחור את היצירה שהשפיעה עלי הכי הרבה היה זה ללא כל ספק הסרט Top Gun או בשמו העברי הבעייתי משהו 'אהבה בשחקים'. הסרט הנפלא מספר את סיפורם של מאווריק וגוס זוג טייסי F-14 שובבים שנבחרים להשתתף בקורס קרבות האויר הכי יוקרתי בצבא ארה"ב. במהלך הקורס נפגשים השניים עם טובי הטייסים בעולם ועוד לפני שממריאים לקרב האויר הראשון כבר מנהלים קרבות אגו מפוארים. התפנית בעלילה מגיעה כשאחד המדריכים בקורס היא בעצם צ'ארלי המדריכה המצודדת שמפילה את מאווריק ברשתה ובין השניים מתפתח רומן שמתחיל מהוסס אך עד מהרה הופך סוער עד גבה גלי.
להמשיך לקרואשרשרת הרימונים של בטי
מאמי איפה שמת את יוסההףף? צעקתי לה מחדר השינה. דום שתיקה. שוב את רואה פאולה וליאון במקום להכין קישוטים? המשכתי עם הצעקות. חייבים לעשות משהו עם התקשורת הזוגית שלנו, מלמלתי לעצמי, אולי אינטרקום יעשה את העבודה. בתגובה הנייד שלי טרטר, תפסיק לצעוק ותנסה מתחת למזרון שלך היא כתבה. אני לא משתף פעולה עם ההזיה הזאת, תקתקתי בחזרה, למה את כותבת לי הודעות כשאנחנו באותו בית? וחוץ מזה שמתחת למזרון שלי שמנו את שבעת המינים, יוסף זה אושפיז. אז מתחת למיטה שלי, לא אחרה התשובה להגיע, איפה עוד זה יכול להיות?
במוצאי סוכות צריך למצוא לקישוטים האלה פתרון אחר, ציינתי לעצמי. זה לא הגיוני שכל השנה נישן על גדולי האומה. העניין הוא שלא מצאתי דרך טובה יותר לשמור על היצירות שמקשטות את קירות הסוכה שלנו. אבל הבעיה היותר גדולה היא שאני היחיד בבית שמוטרד מהקישוטים של סוכות.
אמא שלי, רק לשם השוואה, היתה מתחילה עם הקישוטים ב-ט באב. בעיצומו של הצום מיד לאחר חצות היום היא היתה מתיישבת על השולחן הגדול בסלון עם נייר פרגמנט ועפרון ומתחילה עם הסקיצות. כל שנה היה לה פרוייקט חדש. ולא מדובר פה על טושים ובריסטול גדול. אה אה. אני מדבר אתכן על תך מכליב, על לבד בתלת מימד, על מגזרות נייר. קישוטים כמו שקישוטים צריכים להיות. יפים, מרשימים, מעוררי עניין. עם פסוק יפה, אולי עם קו הרקיע של ירושלים ברקע. יצירה שמכבדת את הסוכה ואת היושבים בה.
אצל חמותי, היקרה שאני אוהב על מלא, יש קישוט אחד קבוע שגיסי צייר בכיתה ג'. היא טוענת בלהט שזו תאנה. אבל לדעתי זה בגלל שהיא לא רוצה להעליב את הילד. יש לציין שהוא חגג 40 השנה אבל היא בשלה, אייל צייר תאנה. לזכותה יאמר שלבד מאותה תאנה דהויה היא היתה הראשונה שהביאה למושב שרשרת מאירה. פעם מזמן הרבה לפני עלי אקספרס, כשפסי לד זרחניים היו עוד מדע בדיוני היא קנתה באמריקה שרשרת רימונים אדומים ובתוך כל רימון נורה מנצנצת. השמועה עשתה לה כנפים ולקראת החג עבר רטט של התרגשות בין ילדי המושב. הדיבור היה שלרגל המאורע נשנה את מסלול טיול הסוכות המסורתי ובמקום להתחיל אותו אצלי בסוכה נפגש בסוכה שלהם.
השינוי לא היה לרוחי, להזכירכן אמא שלי טורחת כבר מ-ט' באב על מיצג בת יפתח או משהו דומה, אבל לא יכולתי ללחץ החברתי וזרמתי עם העדר. בערב החג התכנסנו כל הילדים מגן יוכבד ועד כיתה י"ב אצלם בסוכה לחזות בפלא. מיד התחלק המושב לשתי סיעות. בסיעה הראשונה בפה פעור ובעיניים מזוגגות היו חלשי האופי שבודאי היו נכשלים במבחן המרשמלו. מהופנטים הם בהו במראה החדשני בטוחים שהנה כך בדיוק נראים פעמי משיח. בסיעה השניה, הייתי אני, מנסה לצאת חוצץ ולהסביר למושבניקים הנבערים שאולי זה מנצנץ ויפה אבל הסוכה פסולה כי זה קישוט של חג המולד ואסור לתלות קישוטים של גויים בסוכה.
את סופו של הסיפור אין צורך לספר. ההיסטוריה הוכיחה מי צדק אני או חמותי. לימים כשהתחתנתי עם הבת שלה ביקשתי להוסיף סעיף קטן בכתובה שאצלנו בסוכה יהיו רק קישוטים עבודת יד שיתחילו ב-ט' באב ויגמרו בהושענא רבה. לצערי הרב שחיתן אותנו היה קצר רואי ולא הסכים לדרישה המינורית שלי וכך אני מוצא את עצמי מידי חג עומס את משא הקישוטים על כתפי ומדרבן את הילדים להכין קישוטים מושקעים כמו הסבתא הנכונה בעוד אמא שלהם מסתפקת בהכוונה מתחת לאיזה מזרון אפסנתי את האושפיזין בשנה שעברה.
פורסם במגזין נשים
האהבה הישנה שלא היתה לי
הגולן של שנות ה-80 היה אזור די מעוכב התפתחותית. קו אוטובוס יחיד קישר אותנו לעיר האורות טבריה, לא היו מדרכות, ילדים מנוזלים הסתובבו יחפים עם הטוסיקים בחוץ, מבוססים בשלוליות עד המותן בחורף או נעלמים בשדה קוצים שהגיעו לגובה בנין (חד קומתי, אין אצלנו גורדי שחקים) בקיץ. המבוגרים נראו לעיתים רחוקות והטלויזיה הצבעונית האחת שהיתה לנו קלטה רק ערוץ מידל-איסט ובתנאי שאבא שלי החזיק את האנטנה בזוית הנכונה.
להמשיך לקרואהנשים המלגשיות
"מסורת היופי של הנשים המלגשיות מתחילה בהגנה על העור מפני נזקי שמש עם מסכה משורשי צמחים". מאיפה אני יודע את העובדה הלא חשובה הזאת? זה כתוב על השמפו שלי. ולמה זה אמור לעניין אתכן? זה לא אבל לי יש בעיה. אני קורא. כלומר קורא הכל, כל דבר. אני קורא תויות של בקבוקי יין, מכתבים מהבנק, אפילו את הוראות ההכנה של הפסטה, כל פעם מחדש. אני קורא בעיון, בתשומת לב. מחווה את דעתי עם עצמי על הניסוח, על השימוש בסימני פיסוק. את חוברת ההדרכה של המיקרוגל שלנו, למשל, כתב סטודנט שנה א בחוג לעברית מקראית באוניברסיטת סיאול או שהחבר'ה ב-LG כל כך עצלנים שפשוט תרגמו בגוגל טרנסלייט את הטקסט הקוריאני המקורי לאנגלית ומאנגלית לעברית. כך או אחרת התוצאה עילגת ברמה מביכה ובגלל זה כשאני מפשיר פיתות הן תמיד יוצאות לי מסטיק.
בדרך כלל אני מסתדר עם הסטיה הזאת, קורא צ'יק צ'ק וממשיך בחיים. הרי זה לא באמת משנה אם היין מציג מאפיינים של פטל ותות שדה או של אשכולית אדומה עם רמזים של פריחה ותבלינים. אבל מידי פעם אני נתקע על טקסט הזיה שלא מרפה ומנסה להבין מי כתב את הקשקוש הזה ומה לכל השדים והרוחות הוא אומר על החיים שלי. כזה הוא מקרה השמפו.
אם כן לכאורה משפט קוהרנטי שמתאר את יופיין של הנשים המלגשיות המסתוריות שמגנות על עורן עם מסיכת שורשים. אבל רגע, הטקסט הזה כתוב על השמפו שלי איך קשורה לפה מסיכת שורשים לעור ומי הן הנשים המלגשיות בכלל? ולמה אני משתמש בשמפו של נשים? והאם יש בכלל דבר כזה שמפו לנשים ושמפו לגברים, הרי שיער הוא שיער?! בשלב הזה נגמרו המים החמים אז נאלצתי לצאת ולהתנגב אבל הספקות נשארו.
למחרת המשכתי בחקירת התעלומה ושמתי לב לעובדה מעניינת נוספת במדף הסבונים שלנו. בצד שלה יש כלמיני דברים באותיות לטיניות עם צליל צרפתי, מין קרם מוזר בצבעי פסטל עם גרגרים בתוכו, קצפת בניחוח אוקיינוס ומשהו עם המילה שיאה שלא הצלחתי להבין מה עושים איתו ובצד שלי ובכן בצד שלי 2 בקבוקים שמתחרזים עם המילה 'גיהוק' וסבון מוצק אחד שכל הלמטה שלו רך נורא.
זה לא שעיני צרה ואני מבין לגמרי גם את הצורך בניקיון אבל דחילק זה נראה כמו התבוסה 7-0 של הפועל באר שבע לברצלונה בספטמבר 95 אם אתן מבינות למה אני מתכוון. אני לא מבקש שמפו בנפרד מהקונדישינר אני לא מבקש קונדישינר בכלל, אבל בטוח מישהו המציא דברים שמתאימים לגברים, קצת איזון שיהיה פה. בשלב הזה שוב נגמרו המים החמים, חייבים לעשות עם זה משהו חשבתי ויצאתי.
לא הבנתי מה הקשר להפועל באר שבע, היא אמרה כשהראתי לה את השמפו ושיתפתי אותה במחשבות המקלחת שלי, אבל אתה מוזמן לקנות לעצמך איזה שמפו שבא לך. אתה בן 44 למען השם, אם משהו לא מוצא חן בעיניך תפעל, אל תבוא אלי להתלונן בבקשה. ולגבי הנשים המלגשיות, אין לי מושג מי הן או אם זה באמת נכון מה שכתוב עליהן אבל דבר אחד אני כן ממליצה לך לעשות, תתקלח עם משקפיים כי זה לא שמפו זה תחליב רחצה!
פורסם במגזין נשים
מכבס ותולה 