אני אוהב ללוות את הילדים בטיולי בצפר. כשמבלים יחד יום שלם מגלים דברים חדשים על הילדים, על החברים ועל המורים שלהם. הפעם הצטרפתי ליום טיול לאזור הכרמל שעסק בנושא ההעפלה.
*כל השמות בפוסט בדויים.
מי שקצר בזמן יכול לקפוץ ישירות למסקנות.
המשימה: לקום מוקדם ולצאת לדרך בזמן
אני לא באמת ישן כשהשעון מצפצף 3:45 לפנות בוקר. ההתרגשות לקראת הטיול הביציפרי טורפת את שנתי כך שאני קם במהירות ובנחישות להעיר את הילד. גם הוא מתעורר בזריזות. לא בכל יום אנחנו מבלים יחד 12 שעות והנה הזדמנות מצוינת לחיזוק הקשר המיסטי שבין אב לבנו הצעיר.
אם כן למרות השעה המוקדמת אנחנו מתייצבים בדיוק ב-4:25 בתחנה בנוב, מתמקמים באוטובוס ויוצאים לדרך, לא לפני שהמורה האחראי מונה את הילדים ועורך שבצ"ק (שיבוץ קרבי) כאילו אנחנו יוצאים בשיירה את עגל חי"ר בואכה מוצב ריחן.
המשימה: להגיע בזמן לחניון עתלית
כבר בדקות הראשונות לנסיעה אני מגלה שהעולם מתחלק ל-2. המבוגרים שמנסים לנמנם והילדים שהשינה רחוקה מהם כרחוק יולי מספטמבר. מאחורי יושב משה שמכריז בקול גדול על כל דקה שעוברת. 4:52, עוד מעט 4:53, 4:53, עוד מעט 4:54… אני מברך אותו בשקט ליבי, מהמר עם עצמי מתי הוא יתייאש מהספירה ומפסיד בכל פעם מחדש.
מימין יושבת עליזה. בידה שקית הקאה ובעיניה מבט מרוכז. הנהג שלא מכיר את כבישי הגולן נוהג כמו טירון בירידות של מעלה גמלא ולא עושה חסד עם קיבתה הרגישה. שקית אחרי שקית היא ממלאת, קושרת ומעבירה קדימה למורה. מה בשם כל הקדושים יש לה להקיא בשעה כזאת?!
לקראת צומת המוביל כבר עולה האור והילדים תופסים תאוצה. ממתקים נשלפים ומתחיל סחר החליפין שמלווה את היום כולו. תן ביסלי קבל 2 במבה אדומה. תן חמצוץ קבל בולדוזר (!). לאחר סקר מקיף אני קובע באחריות שדוריטוס הוא החטיף המוביל בקרב ילדי ישראל או לפחות בקרב אותם הלומדים בבית הספר גולן.
המורה, יש לי פיפי דחוף. מודיע משה מאחור. המורה תוקע בו מבט חודר מנסה לאמוד את רצינות ההכרזה. בסדר, עונה לו המורה, נעצור בהזדמנות הראשונה. משה סופר עד 10 וחוזר על עצמו ליתר ביטחון. המורה, אבל אני חייב. בסופו של דבר מורה המורה לנהג לעצור בתחנה הבאה ונערך, יחד עם עוד שתי מורות לעצור בגופו את שאר הילדים שרוצים לקפוץ על ההזדמנות ולרדת מהאוטובוס בעקבות משה.
כאן המקום לעצור רגע ולהסביר את תפיסת מימד הזמן בטיול שכזה. הזמן הנדרש לביצוע פעולה פשוטה כמו חניה ברוורס, ירידה מהאוטובוס, ארוחת צהרים, הפסקת פיפי או הסבר של המדריכה, גדל אקספוננציאלית בהתאמה למספר התלמידים. כך שאם לא יעמדו המורים בפרץ ועוד תלמידים יזלגו מהאוטובוס לעשות פיפי הרי שיווצר איחור של 45 דקות בלוז הטיול העמוס שיגרור אחריו קטסטרופה תכנונית אמיתית.
המשימה: תפילה וארוחת בוקר
בשעטו"מ אנחנו מגיעים לחניון בעתלית. המלווים והמורים מתפללים, הילדים, שפוגשים את חבריהם מהיישובים הסמוכים, עסוקים בפריקת האנרגיה שנאצרה בזמן הנסיעה. בגלל שיש הרבה ילדים ורק 2 מתקנים בחניון, הם מאלתרים ומתעסקים בכל דבר אפשרי כולל הצפרדע הירוקה והמלאה שממתינה לפינוי. תפילה כבר לא תהיה היום, אולי ארוחת בוקר.
הילד לא מעוניין בסנוויץ' המושקע שהכנתי. אבא, הוא שואל, איפה המסטיק מטר? חמוד, אני עונה, מסטיק זה לא אוכל. אבא?! אם לא תאכל ארוחת בוקר תהיה רעב. אבא, המסטיק?!!
לטיול יצאנו
המשימה: כינוס על שפת הים
הטיולים של ביה"ס גולן מושקעים ומתוכננים בקפידה אבל מרוב רצון לצקת לתוכם גם תוכן שוכחים שם בצוות המארגן עם מי יש להם עסק. נחתנו על שפת ימה של עתלית. מולנו הים, מסביב ב-ח' שלטים עם שמות הכיתות ובתווך, על קו המים, שורת דגלי ישראל. הילדים אמורים להמתין כל כיתה אצל השלט שלה ובהחלט לא לעבור את קו הדגלים בואכה המים.
אבל מה עושה ילד בריא כששמים אותו על שפת הים? 6 נקודות. רץ למים ו/או בונה ארמונות בחול ו/או זורק חול על חבריו. וכך במשך דקות ארוכות נאבקים המורים בילדים, שלא ממש מתעניינים בספינות המעפילים וסיפורן המרתק, כדי למנוע מהם לרחוץ בים.
המשימה: לצעוד במורד נחל חיק ולהגיע בשלום
סופסוף נגמרו הנאומים ואנחנו חוזרים לאוטובוס (רבע שעה) ולנוהל השבצ"ק (רבע שעה). נסיעה קצרה מביאה אותנו אל פאתי הכפר עוספיה שם מתחיל נחל חיק. את הכוח מובילה מורה א', באמצע מורה ב' ובמאסף מורֶה ג' בתוספת ארבעה אבות אמיצים ומלווה נשק אחד.
הילד נותן לי להבין שנוכחותי קצת מעיקה עליו ואני תופס מרחק, צופה מהצד בדינמיקה שמתחוללת בקבוצה. הבנים מתחלקים בטבעיות לאלו שרצים קדימה, אלו שמשתרכים בטור ארוך ואלו שסוגרים את הטור אך לכולם משותפת האנרגיה המתפרצת שנדמה שאין לה סוף. מקלות, אבנים, קפיצות, ריצות, דחיפות ומכות כל הדרך. כל הזמן.
אם השביל עובר מימין, הם הולכים משמאל. אם אומרים לא לדחוף בירידה הם דוחפים בירידה. אם מבקשים לשתות מים הם משפריצים. משתאה אני מביט בצוות המורים שבסבלנות אין קץ מרגיעים, מפרידים, מסבירים, מפצירים ומשתדלים בכל מאודם לשמור על הסדר הציבורי.
בעקבות תקרית בין שני ילדים הם מרותקים למורה המאסף שהולך איתם יד ביד. הוא מרגיע אותם, מספר להם סיפורים, חד חידות ולא עוזב אותם לרגע עד סופו של המסלול.
איך הם עושים את זה המורים? נשגב מבינתי.
המשימה: כינוס אחרון והביתה
תודה לאל, אנחנו גומרים את הטיול בלי אבדות בנפש ומתכנסים באולם הספורט בימין אורד, ממתינים לשאר הכיתות שיגיעו. בשלב הזה עובר כאב הראש שלי כל גבול, אני לא עומד בגובה הדציבלים שבתוך האולם ונמלט החוצה לנוח. שעה וחצי אחר כך נגמר גם הכינוס והתלמידים כולם כובשים את המדשאה. מורה נמרץ עם מגאפון בידו מכריז על חלוקת קרטיבים וארוחת ערב.
אני מצפה לרגיעה מסויימת אחרי 11.5 שעות על הרגלים אבל המדשאה נראית כמו מושבה של טרמיטים. קרטיבים מתעופפים, קופסאות תירס ניגרות, שמן טונה משפריץ ולחמניות מעוכות נלעסות. חמש דקות לוקח להם לגמור את ארוחת הערב ולהתחיל לרוץ. רצים למעלה, רצים למטה, רצים אחד אחרי השני, רצים לכל הכוונים. כולם רצים.
אבל גם דברים טובים נגמרים ובסוף אנחנו מצליחים לעלות על האוטובוס המבורך הביתה. עייף ורצוץ אני מתיישב בספסל הראשון ומניח את הראש רק כדי לגלות שאני היחיד שעייף ורצוץ. המצברוח של הילדים בשמים והמוראל בשחקים. ככה זה כשהם לא נוטלים את הכימיקלים בטיול.
קצת אחרי כנף ממלאת אותי תחושה מוזרה. שקט באוטובוס. אני מביט לאחור ומגלה להפתעתי שכולם ישנים. כן, בסופו של דבר, גם לילדים נגמר הכוח.
כמה מילים ברצינות.
לילדים החמודים שלנו יש המון מרץ וכשהם ביחד הם מאיימים על שפיותו של כל אדם בוגר. במהלך היום גיליתי צוות מורים מסור שמוביל את תלמידיו בסבלנות ובנחישות, משקיע מעל ומעבר ועושה הכל בעבורם ולטובתם.
על כך נתונה להם הערכתי ותודתי. ראוי לכל הורה לצאת פעם אחת לפחות לטיול שכזה ולחוות באופן בלתי אמצעי את הסביבה בה מבלים ילדיו מרבית שעות הערות שלהם.
