רבות שואלות אותי, איתמר מאיפה המשיכה המוזרה, שלא לומר סטיה שלך, לגרביים צבעוניות? למה אתה כל כך אוהב לגרוב את מה שהכי לא מתאים למכנסיים? ואני עונה להן, כמו בכל דבר הכל בגלל אמא.
אמא הי"ו נולדה בבית בריטי אלגנטי ומאופק בלונדון המעטירה, משם עלתה לירושלים ובגיל 25 בערך מצאה לעצמה מושבניק רומני שגרר אותה עד לגולן. אתן יכולות לתאר לעצמכן. מהעיר האלגנטית בעולם לקצה המדינה ועוד בשנות השבעים כשכולם פה הסתובבו עם מכנסיים קצרים מידי וגופיות אבא מכה.
אם כן מה עושה אישה יצירתית שאין לה להיכן להוליך את השאיפות האריסטוקרטיות שלה? נכון מאד, מוציאה אותן על הילדים שלה. וכך מצאתי את עצמי יום אחד נגרר אחריה בכל רחוב הגליל בטבריה בחיפושים אחרי בגדים לחתונה של נועה הבת של השכנים שהודיעה שהיא מתכוונת להתחתן על הדשא במרכז המושב. אכן אירוע מרגש ולכבודו נקנה לאיתמר חולצה. ורודה.
המושב לבש חג. חבילות חציר נערמו, פרחי בר נשזרו וארגזי תפוחים ניקדו את רחבת הדשא שגם נקצרה לכבוד המאורע הלא שכיח. כל משופמי הגד"ש, שזופי המטעים, חסוני הבקר והרפתנים שגם טרחו להתקלח לשם שינוי כולם הגיעו, הם ונשותיהם. הבנים במכנס כחול וחולצה לבנה והבנות בשמלות שיפון ב-50 גוונים של חום ואיתמר. בחולצה ורודה להזכירכן. כשהתארגנתי בבית זה היה נראה לי נורמלי אבל כשהתקרבתי למדשאה הבנתי את גודל האסון. הייתי כל כך בולט בנוף החד גוני עד שהאורחים מצד הכלה חשבו שאני החתן וניגשו לברך אותי בברכת אחינו אתה היה לאלפי רבבה.
החתונה התנהלה על מי מנוחות, הזוג הטרי הועמס בדרכו לחדר הייחוד על טרקטור כף כמקובל והחברים ישבו לאכול רבע עוף ואורז לפני שיצאו בריקוד הנה מה טוב המסורתי את השאר אני זוכר במעומעם שלא כמו את הטראומה שנצרבה בנפשי הרכה. בבית כעסתי על אמא ואת החולצה לא לבשתי מאז אבל משהו הבהב בתוכי ולא נתן מנוח. פחדתי להודות בזה שעמוק עמוק בלב אהבתי את החולצה היא עשתה לי הרגשה שאני פתית שלג שאין עוד כמוהו מתנשא גבוה מעל המושבניקים הנבערים שלא יודעים אלגנט מה הוא. בכוונה או שלא בכוונה אמא העבירה אלי את שיק הלונדוני וגם את המצוקה אל מול השוק המושבי על מניפת הצבעים הדלה שלו.
הימים חלפו ואם למשל קצת העזתי ללבוש חולצת פסים בשבת היו הבומרים מעירים לי שבשבת נהוג ללבוש לבן. רוחי לא ידעה מנוח, פחדתי לצאת מארון הקוטור ולממש את שאיפות האופנה המופרעות שבי.
הפתרון הגיע משמים. דודה סוזן, האחות שנשארה בלונדון, הגיעה לבקר והביאה לי מתנה סט גרביים צבעוניות ממרקס אנד ספנסר. אצל האנגלים, סיפרה הדודה במבטא אוקספורדי מלטף, מקובל להסתובב עם עניבה וגרביים צבעוניים והגברים שם מביאים ככה לידי ביטוי את הייחודיות שלהם במסגרת האיפוק האנגלי המפורסם.
אין שום דרך להסביר למה ואיך היא בחרה להביא לי דווקא את אותם גרביים נהדרות מלבד השגחה פרטית. הרגשתי כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו נגע בראשי ואמר לי: בן, אני איתך בכל מקום ובכל אאוטפיט שתבחר. מאז ובכל הזדמנות אני רוכש לעצמי גרבים בכל צבעי הקשת, הטקסטורות וההדפסים. יש לי עם אבוקדו ועם ג'ירפות ואפילות זוג אחד עם הפנים שלי עצמי. וככה אני מסתובב לי במושב לבוש לכאורה משעמם כאחד האדם אבל מי שיסתכל היטב יבחין בגרב שובבה מבצבצת ומעידה שעומד לפניו אושייה מוביל דעה שראוי לככב על שער מגזין 'הרפת והחלב'.
פורסם במגזין נשים.
מכבס ותולה 