שעמום המחץ

לא, ילד, אתה לא רוצה ללכת במורד הדרך הזאת למה עוד פעם אחת, עוד פעם אני שומע ממך את צמד המילים 'משעמם לי' אני נותן לך את הנאום ואתה יודע מה קורה כשאבא נואם, נכון? בדיוק, אז מתחיל השעמום האמיתי. שעמום של פעם כשסבא לא היה מרוצה מהכתב שלי אז הוא הושיב אותי כל יום אחרי ארוחת צהרים להעתיק פרק מהתנך. כתיבה תמה הוא קרא לזה. הגעתי עד שמות טז. הכתב שלי עדיין נוראי אבל לפחות אני יודע על מה נאמר "וחם השמש ונמס".

שעמום זה לחכות שיגיע כבר חמש וחצי וישדרו את 'שלוש ארבע חמש וחצי' תוכנית נפלאה בכיכובם של חמור חרדתי עם אישיות גבולית בשם צ'ומפי ויצור כלאיים חייזרי שנראה כמו צב אבל יש לו 5 מחושים על הראש וקוראים לו אינשם מנסים להטיס מטוס מקרטון. מרוב שעמום שיננתי את כל הטלפונים של החברים במושב ועד היום אני יודע שהמספר של יאיר זה 204 ושל יהודה זה 048. ההתחלה זהה לכולם אם שאלת את עצמך. ולא שהרשו לנו להתקשר ככה חופשי. אם רציתי לחייג לילדה שהכרתי מחיפה אז רק אחרי שש בערב כי אני הייתי 06 והיא 04 וזה היה יקר לדבר.

איור: נעמה להב

למה לדבר? מצחיק מאד. ניסיתי להמנע מלומר את זה עד עכשיו אבל אין ברירה. חמוד, לא היו לנו ניידים וזה שהמציא את האינטרנטים בדיוק נרשם לקולג' אז במקום להקליט הודעות אחד לשניה כמו שני יצורים מילניאלים כתבתי לה מכתבים מושקעים כאלה עם מעטפה ובול שצריך ללקק כדי שידבק. נדמה לי שכשהעניינים התחממו גם התזתי פנימה קצת מהבושם של סבתא שיהיה ככה רומנטי. חכה זה לא נגמר כי השעמום האמיתי היה לשבת שבוע ולחכות למכתב תשובה. קודם כל בשביל המכתב כמובן אבל גם בתקווה שהוא יגיע עם הבול צוצלת שהיה חסר לי בסדרת 'ציפורי ארצנו' שהייתי מסיר עם האדים של הקומקום ומסדר יפה באלבום בולים.

אז עד שהמכתב הגיע סתם הסתובבנו בחוץ מזיעים ומחפשים צרות, מסתתרים בשיחים עד שאידה הבת היפה של השכנים תעבור בשביל ואז ירינו עליה עם צינורות כאלה שמכניסים גולגול ועושים פו והגולגול עף ופוגע בה וזה מצחיק. במקרים קשים כשלא מצאתי אף חבר להשתעמם איתו הייתי כותב את השם שלי על לוח עץ עם זכוכית מגדלת שממקדת את השמש עד שהעץ נשרף אגב זה עובד נהדר גם על נמלים. לא גאה בזה אבל זאת האמת. עוד אפשרות לשעמום היתה לשכב במיטה ולשמוע באוזניות של הווקמן בפעם האלף את לילה לא שקט של שלמה ארצי, לנסות להבין על מה הוא מדבר ולהתגעגע כמוהו לשדות של אירוסים למרות שאין דבר כזה.

אתה מבין? אני ואמא שלך וכל המבוגרים שאתה רואה סביבך שפעם היו ילדים בדיוק כמוך בשבילנו שעמום היה ברירת המחדל, 90% מהיום שלנו, אימצנו אותו אל ליבנו, הפכנו אותו לדרך חיים, היישרנו מבט אל הקולות בראש והתמודדנו איתם באומץ. והנה ברוך ה' שרדנו את זה כי היינו דור אינטליגנט וערכי ואיכותי ושואף למצוינות וגם כי תכלס לא היתה לנו ברירה.

פורסם במגזין נשים