בחזרה מהכפור

רגע אבא, קר ואין לי כוח לצאת הוא אמר. ישבנו במכונית בחניה של אולם הספורט מחכים שהגשם יפסק והוא ילך לחוג כדורסל. אין לך כוח לצאת? חרחרתי בבוז, מה אתה ילדה בת שתים? בוא תשמע מה זה קור. 

פעם נסעתי עם שלושה חברים מהישיבה בחיספין לסרט בקצרין. בטרמפים. זה היה ליל חורף קפוא בחודש אדר א תשנ"ב. אתה עוד לא היית אפילו פתק בכותל אז שתדע שזה היה קרחנה של חורף. החורף הכי גשום סוער קר ומושלג שנמדד אי פעם בישראל. שלגים מהחרמון עד אילת, 1,500 מ"מ גשם ברחובות ופתיחה של סכר דגניה כדי שהכינרת לא תציף את טבריה וכל הדגים משוק הדגים יברחו. חורף לפנתיאון.

אבא, מה זה פנתיאון?

עזוב זה לא העניין כי פעם כל שנה היתה וואחד שנה וילדים עירניים כמוני למשל ממש ראו את משק כנפי ההיסטוריה. 1991 שתינו אטרופין. 1992 החורף ההוא ששיתק את כל המדינה. 1993 התפוצצנו באוטובוסים אחרי הסכם אוסלו, 1994 ג'סטין ביבר נולד, 1995 רצחנו את רבין. שיאללה כל התיכון שלי נראה כמו סוף העולם אחד ארוך. לא כמו עכשיו שאתה והחברים המנוזלים שלך יושבים כל היום בבית מכבים את המצלמה שהמורה לא תראה שאתם בכלל בפלייסטיישן ומתלוננים בטיק טוק שאוי אוי אוי דחפו לכם בטעות מטוש לעין ואין לכם מושג מה השעה ומה המילים בבית השלישי בהתקווה. פעם היינו תופסים טרמפים אתה שומע?

חשבתי שבתקווה יש רק שני בתים הוא מסתכל עלי במבט של נגד מטבח בבאלי"ש כשהחיילים באים לבקש עוד טונה. 

לא משנה אתה מפספס פה את העיקר. אני לא זוכר איזה סרט זה היה רק שהשם שלו רמז למשהו גס וזה הספיק לנו. ככה זה עם הטמטום של כיתה י' אין מה לייפות את המציאות. הדרך הלוך היתה סבבה תוך כמה דקות עצר לנו טנדר פיג'ו, קפצנו על הארגז והתלהבנו מעצמנו שאנחנו כאלה גברים שלא דופקים חשבון ומבריזים מסדר ערב. הסרט עצמו היה אכזבה. שלוש שעות של שוטים אומנותיים ואיטיים להחריד עם תסריט עלוב, חורים בעלילה והכי גרוע בלי אף לא סצנה אחת ללכת איתה לישון. 

איור: נעמה להב

לישון באיזה קטע? הוא שוב תולה בי עיניים שואלות.

תתרכז בן, העיקר עוד לפנינו. אז הנה השעה מאוחרת ואנחנו ארבעה שישיסטים עייפים מדדים לטרמפיאדה צלופת הרוחות והקור לכוון חיספין. שעות עמדנו קפואים באותה צומת מקוללת מחכים לטרמפ שיבוא. מה לא עשינו כדי להתחמם. שכיבות סמיכה, קפיצות במקום, חידון מילים בארמית שום דבר לא עזר. נדרנו שנהיה בנים טובים, נשבענו שנשקיע בלימודים. כלום, אף לא רכב אחד לרפואה.

סביב 2 בלילה הבנו שדי, ה' מסתיר את פניו אין סיכוי להגיע חזרה לישיבה ועדיף לנו להתארגן איכשהו לשינה ולנסות שוב בבוקר. נשכבנו מחובקים על הרצפה בתחנה מתכסים בקרטונים כמו הומלסים וחיכינו רועדים לזריחה.

יש לציין והנה המוסר השכל מגיע, שבשום שלב אבל ממש בשום שלב לא העלנו על דעתנו להתקשר להורים. כי גם אם נניח שלאחד מאיתנו היו אסימונים בכיס והוא היה מתקשר התשובה של אבא שלו היתה "מישהו מת? אז תסתדר. ביי". ככה מגדלים גברים, אתה שומע?

כן אבא, סיפור טוב, אני יכול לצאת עכשיו?

עוד רגע בן, חכה שיפסק הגשם.