סבתא שוש שלי

מאז שאני זוכר את עצמי היו לי 3 סבתות. הנסיבות אמנם לא משמחות במיוחד אבל אם כבר נקלענו לסיטואציה אז למה לא להנות? כל אחת מהן היתה אישיות מיוחדת שיכולה בקלות לפרנס טור שלם אם לא גיליון. הפעם, לכבוד יום השנה לפטירתה אני רוצה לספר על סבתא שושנה שמוקירי זכרה נוהגים לקרוא לה עד היום סבתא שוש.

סיפורה של סבתא שוש מתחיל הרבה לפָני כמובן ולכן מפאת קוצר היריעה נקבע את נקודת הפתיחה שלנו בירושלים של שנות ה-90. הייתי אז נער כפר צעיר שנשלח בכל קיץ לשבועיים נטולי השגחה בעיר הבירה. שבועיים בהם דילגתי בין הבית האנגלי של סבתא פרנסיס במבוא יורם 2 לבית הערבי של סבתא שוש בעמק רפאים. לא שהיא היתה ערבייה, היא הייתה פולניה ביי דה בוק, פשוט הבית שלה היה בית אבן ערבי גבוה וקריר כל השנה. אגב אם סבתא פרנסיס היתה מתגוררת בו בוודאי היה זוכה הבית לככב במגזיני עיצוב וארכיטקטורה נחשבים, אבל גרה בו סבתא שוש שלא היתה פאשניסטה גדולה, גם קטנה לא, והיא הסתפקה באוסף אקלקטי של ריהוט כבד, ספריית ברזל פשוטה אך עמוסה וגזוזטרה מלאה בקופסאות נעליים בהן גידלה זחלי משי.

אם כן כדרכן של סבתות פולניות היו לסבתא שוש שלוש מטרות בחיים. הראשונה להאכיל אותי, טוב זה האובייס, השניה לגרום לי להתקלח אצלה והשלישית להשכיב אותי לישון. כן אני יודע שזה נשמע מוזר אבל יש קשר בין המטרות ומיד נסביר אותו.

איור: נעמה להב

הפעילות העיקרית שלי באותם ימי קיץ ארוכים היתה לשחק משחקי וידאו יחד עם בן דוד שלי באיזו מאורה מפוקפקת במרכז העיר ולאכול פלאפל בדוכן עם השם הכה מקורי 'מלך הפלאפל'. ידענו שזה יצער את סבתא שוש אבל ידענו גם שהיא בשלנית נוראית וכל מה שמחכה לנו אצלה על השולחן זה גוש בשר שחור וצמיג, אותו היא כינתה בגאווה צלי, מונח על תוספת תפלה כנראה פירה ולצידו פרוסת לחם עבה. וכך מיד כשהייתי מגיע אליה היא היתה מרחרחת אותי, גוערת בי ששוב אכלתי פלאפל בעיר ומשדלת אותי במבט נעלב להכנס למקלחת ולשטוף מעלי את ריחות הטיגון בהנחה שגם תחושת השובע תשטף ואני אצא ריחני ורעב היישר לצלי.

לא זוכר שהיא אי פעם אכלה איתי ביחד. אני אכלתי והיא ישבה מולי ושאבה עונג מיוחד מלראות אותי לועס תוך כדי שהיא ממלמלת "תאכל שעפעלע שלי, תאכל ותגדל ורק אל תהיה גנרל" ולא נותנת לי לקום עד שלא נגמר הצלי ונגמר הפירה ונגמרה הפרוסה. לזכותה יאמר שכבר אז הייתי גבוה ממנה במטר וברוח הקודש היא ראתה שיצא ממני מקסימום סמ"ר ככה שכנראה זה עבד. כך או אחרת אחרי הארוחה היא היתה מוליכה אותי יד ביד לחדר ומנחה אותי להכנס אל בין הכסתות שם החביאה, קיץ וחורף, בקבוק חם שיהיה לי נעים להתכסות. ואז רק אז אחרי שהייתי רחוץ ואכול ומכוסה היטב היא הייתה נרגעת, מתיישבת לידי ומספרת את עלילות אבא הגיבור, סבא וחבורתו של עגנון ובן יחזקאל הסופר המפורסם שגר איתם בבית וישן באותה המיטה ממש ושאף אחד מחוץ לחוג המשפחה לא הכיר.

מאז בכל שנה כשחודש אדר מתקרב אני קונה לעצמי מנת פלאפל הגונה אוכל אותה בעמידה ונזכר בסבתא שוש הקטנה והאהובה שאולי לא בישלה מי יודע מה ובטוח לא התלבשה בצו האופנה אבל ידעה לקחת יד ולכסות היטב ולספר סיפורים.