הגולן של שנות ה-80 היה אזור די מעוכב התפתחותית. קו אוטובוס יחיד קישר אותנו לעיר האורות טבריה, לא היו מדרכות, ילדים מנוזלים הסתובבו יחפים עם הטוסיקים בחוץ, מבוססים בשלוליות עד המותן בחורף או נעלמים בשדה קוצים שהגיעו לגובה בנין (חד קומתי, אין אצלנו גורדי שחקים) בקיץ. המבוגרים נראו לעיתים רחוקות והטלויזיה הצבעונית האחת שהיתה לנו קלטה רק ערוץ מידל-איסט ובתנאי שאבא שלי החזיק את האנטנה בזוית הנכונה.
אה, עוד משאב במחסור היו הבנות. בשכבת הגיל שלי היינו 16, 9 בנים ו-7 בנות מה שאומר שהסיכויים כבר לרעתי. שלוש לא היו בחבר'ה, אחת אבא שלי לא דיבר עם אבא שלה, אחת היתה יפה מידי בשביל לנסות והשתיים שנותרו סתם לא שמו עלי. בקיצור המצב קשה, במיוחד שיעברו עוד 30 שנה עד שימציאו את טינדר, אז אמרתי לעצמי "איתמר, זה מה יש. תתמודד".
מה רבה היתה הפתעתי כשיום אחד הציעו לי להתכתב עם מורן גור (אנחנו לא בנידודים תנוחו) ילדה מבני יהודה. לטובת הקוראות שפחות שולטות בדמוגרפיה הגולנית אציין שאני גרתי במושב דתי ובני יהודה היה ועודנו יישוב קהילתי חילוני. אל תקלו ראש בעניין הזה כי אז באותם ימים לא עשו דברים כאלה. רבני הגולן שחששו מהשחתת נפשותינו הרכות עמדו על המשמר לבל נתערבב עם החילונים ובוודאי שלא עם החילוניות. אבל לכתוב ידעתי ובהתחשב במשאב החסר שציינתי לעיל פרצתי גדר והסכמתי מיד.
כתבתי לה שאני אוהב לקרוא ואת שלמה ארצי, היא ענתה שהיא מעדיפה את ירדנה ארזי, אני התזתי את הבושם של אמא שלי על הדף, היא החזירה ציור של פרח. חלופת המכתבים ביננו היתה קצרה אך מרגשת. מעולם לא נפגשנו, לא החלפנו תמונות ולא היה לי מושג איך היא נראית אבל התאהבתי. עד מעל לראש. לכל הרומן הסוער הזה היה בונוס נוסף, יכולתי להתנשא בסתר על בנות המושב האפרוריות כי מצאתי את הילדה הכי יפה בעולם והיא היתה שלי.
נישא על נחשולי דופאמין, חיי נצבעו בורוד וענני נוצה לבנים ריפדו את צעדי, כבר אז הייתי צריך לדעת שהחיים זה לא סרט אמריקאי ושבקרוב מאד כל הטוב הזה יגמר. והנה יום אחד מצאתי בתיבת הדואר מעטפה אבל עם כתב של בן. הוא כתב לי בטוש עבה שמורן חברה שלו ושאני צריך להפסיק מיד לשלוח לה מכתבים ושהוא כותב את המכתב בצבע ירוק כי אני צפרדע ירוקה(!). קראתי את המכתב פעם ופעמיים ושלוש, מסרב להאמין שככה הוליכה אותי מורן בכחש ושברה את לב הילד התמים שפעם חלושות בחזי.
לעולם לא עוד חילוניות אמרתי לעצמי וחזרתי שפוף ועצב לבנות המושב מפנהאת מאמצי החיזור שלי הפעם לבנות של הכיתה מתחתי. טירגטתי את הכי ערכית וניגשתי למלאכה. בסוף זה הצליח. אחרי ערב ארוך על שוחת הביוב הכי מצחינה באזור היא נשברה והסכימה להיות חברה שלי והנה השנה אנחנו חוגגים 24 שנות נישואין באותו מושב, עדיין בלי בית קפה ראוי לשמו אבל עם אהבה גדולה וכל המזוניכי וכסותיכי וספוקיכי מה שמלמד אותנו שאם פורצים גדרות מגיעים חזרה לאותו מקום ושרבנים תמיד צודקים.
פורסם במגזין נשים
מכבס ותולה 