640

אולי זה גילי הצעיר, אולי זו הצעירות שלי במקצוע אבל כשהוא נעצר באמצע השורה לא נתתי לו סיכוי. מה כבר אפשר לצפות מטרקטור בן 32? עם כל הכבוד, ויש כבוד, הוא עשה את שלו וכנראה שפגעי הזמן והמכונאים עשו גם הם את שלהם.

התקשרתי טראנס-אטלנטית לבשר לזקן שמצידו לא נכנע כל כך מהר. "תקשיב טוב", צרצר הטלפון, "א. אנחנו חייבים טרקטור להוצאת השתילים בעוד שבועיים, ב.רק פיאט 640 מתאים לרוחב הערוגות, ג. גרור אותו מיד למוסך, הוא יצא מזה כמו גדול". אז גררתי.

שלושה ימים אח"כ קיבלתי תשובה. המנוע גמור, צריך אוברול, העלות לוטה בערפל. אני כבר השלמתי עם המצב וחלמתי על ניו הולנד כחול ומבריק עם קבינה, מיזוג וסטריאו אבל הזקן אמר. אז אישרתי את הטיפול.

לקח לו שלושה שבועות לפרק ולהרכיב את הפיאט שלנו. בעיניים מאירות תאר המוסכניק את הפלאים שחולל בגופו העייף, את כמויות השבבים ששחו לו בשמן, את הקראנק העקום והאגן הסדוק. "אבל עזוב שטויות" סיכם, "הוא כמו חדש, על המחיר נדבר בהזדמנות. סע, בהצלחה".

שעתיים מאוחר יותר הוא שוב נעצר. המנוע אמנם עובד אבל משהו אחר לא. "זה הזמן לחתוך הפסדים" אמרתי. "תשכח מזה", ענה הזקן הפעם מהארץ, "איתו עשיתי את הבצל ב-81, את השושן צחור ב-87 ואת הפרוטאות ב-92. הוא נשאר איתי כשהפסדתי את התחתונים, הוא ראה אותי נוטע ועוקר ושוב נוטע ושוב עוקר. אני לא מפקיר אותו! גרור אותו מיד למוסך, גם מזה הוא יצא כמו גדול". אז גררתי.

שלושה ימים אח"כ קיבלתי את התשובה. הלך הדיפרנציאל. נו, מילא. כמה יכול לעלות דיפרנציאל? "זה לא הכסף", מסביר לי המוסכניק המסור, "אין להשיג חלפים לדגם הזה, אפילו באיטליה כבר אין, בדקתי". עולץ מהניו הולנד שמתקרב אלי, בישרתי לזקן. "אין להשיג דיפרנציאל נ-ק-ו-ד-ה".

אבל באהבה כמו באהבה לא מוותרים כל כך מהר. הזקן דיבר עם מגידס, נסע למגרש הגרוטאות בעלמה וישב על הטלפון יום וחצי עד שמצא את האחד שיודע להביא מטורקיה דיפרנציאל לפיאט 640 שנת 81.

נו יופי, הגיע הטורקי. "הורכב בהצלחה" משנן לי המוסכניק, "הפיאט מניע ונוסע חלק, מהר, חזק. על המחיר נדבר בהזדמנות. סע, בהצלחה". מלא תקווה נרתמתי למזלג לסדר מיכלים, מושך את ההידראולי ו…כלום, המיכל לא עולה. טלפון בהול ופזמון חוזר. אני: "זה הזמן לוותר", הוא: "מה פתאום לוותר? עכשיו אחרי שהשקענו כל כך הרבה? שלח אותו למג'דל, יחזירו אותו כמו חדש".

שוב אני גורר, שוב עוברים שבועיים ימים ושוב הפיאט הותיק נוחת חזרה בחצר שלנו. נקי כמו ג'ון דיר שזה עתה נפלט מקו היצור, עם סט חדש של צינורות הידראולים ואפילו כיסא מבריק וצהוב. בלב הולם אני מרים את הידית ו-800 קילו, שבמקרה הכינותי שם מראש, עולים בקלות מפתיעה. הידד! גם נוסע, גם מרים!

"קדימה לעבודה" אני מכריז אבל נתקל בהתנגדות מפתיעה. "בשום פנים ואופן," פוסק הזקן, "בגילו ועוד אחרי שהשקענו בו כל כך הרבה, תן לו לנוח נסתדר גם בלעדיו".