אני מקווה שלא צריך לכתוב למה זה עצבן אותי. קודם כל גם לאבא יש את הרצון והזכות לקחת חלק באירועים משמעותיים בחיי ביתו. ומעבר לזה במבט הרחב הקיצוניות הזאת, האובר צניעות הזאת, מייצרת בנות ש… עזבו זה נושא לפוסט נפרד. בעצם סדרת פוסטים בנושא "הציונות הדתית והשפעתה על בנות המגזר".

בכל מקרה התעצבנתי ולא התעצלתי. פניתי למחנכת שהפנתה אותי לרב בית הספר, איתו התכתבתי ממושכות, ובסופו של דבר נפגשתי עם המנהלת.

המנהלת היתה בסדר גמור, באמת. היא הסבירה שהבנות נורא רוצות לרקוד ולשיר ואם האבות ישתתפו אז חלק מהבנות לא ישתתפו ושהם מארגנים ערב בנות ואבות במיוחד. גם האישה ביקשה ממני לא להעמיס את האידיאולוגיה שלי על הגב של הגדולה. בסופו של דבר ויתרתי. הם רוצים, סליחה רוצות, לעשות ערב נשים ולהתחבר אל השפע? שיהנונה. אני אהנה מערב שקט מול האח הגדול. מה רע?

רק כשהגיעה ההזמנה גיליתי שדפקו אותי פעמיים. גם השאירו אותי בבית וגם המסיבה מתחילה ב1730 וכולם יודעים מה זה אומר. שאני נשאר בבית עם שאר הכנופיה ועוד צריך לארגן ארוחת ערב מקלחות ומערכת למחר.

כשהן חזרו מהמסיבה התעצבנתי שוב אבל הפעם באמת. הבנות אכן רקדו עם מכנסיים ומעליהם… 6 נקודות, חצאית. פור גוד סטייק. למה צריך חצאית מעל מכנסיים בערב של נשים בלבד? זה מטריף אותי.

הקוצונים השתלטו על כל חלקה חשופה והמקרה הזה מוכיח שזו הקצנה הדתית שאין לה ולהלכה דבר.

אז למה שלא נקום כולנו, הרוב הדומם, ונעמוד על שלנו? שאלה טובה אבל יש לי תשובה. לפני שנפגשתי עם המנהלת בתחילת הסיפור שלחתי מייל להורי הבנות שגרות איתנו במושב. סיפרתי את הסיפור ושאלתי מי מסכים איתי. מתוך 5 ענה זוג הורים 1. כנראה שאנחנו לא באמת רוב.

*כל השמות בפוסט בדויים.

מי שקצר בזמן יכול לקפוץ ישירות למסקנות.

המשימה: לקום מוקדם ולצאת לדרך בזמן
אני לא באמת ישן כשהשעון מצפצף 3:45 לפנות בוקר. ההתרגשות לקראת הטיול הביציפרי טורפת את שנתי כך שאני קם במהירות ובנחישות להעיר את הילד. גם הוא מתעורר בזריזות. לא בכל יום אנחנו מבלים יחד 12 שעות והנה הזדמנות מצוינת לחיזוק הקשר המיסטי שבין אב לבנו הצעיר.

אם כן למרות השעה המוקדמת אנחנו מתייצבים בדיוק ב-4:25 בתחנה בנוב, מתמקמים באוטובוס ויוצאים לדרך, לא לפני שהמורה האחראי מונה את הילדים ועורך שבצ"ק (שיבוץ קרבי) כאילו אנחנו יוצאים בשיירה את עגל חי"ר בואכה מוצב ריחן.

המשימה: להגיע בזמן לחניון עתלית
כבר בדקות הראשונות לנסיעה אני מגלה שהעולם מתחלק ל-2. המבוגרים שמנסים לנמנם והילדים שהשינה רחוקה מהם כרחוק יולי מספטמבר. מאחורי יושב משה שמכריז בקול גדול על כל דקה שעוברת. 4:52, עוד מעט 4:53, 4:53, עוד מעט 4:54… אני מברך אותו בשקט ליבי, מהמר עם עצמי מתי הוא יתייאש מהספירה ומפסיד בכל פעם מחדש.

מימין יושבת עליזה. בידה שקית הקאה ובעיניה מבט מרוכז. הנהג שלא מכיר את כבישי הגולן נוהג כמו טירון בירידות של מעלה גמלא ולא עושה חסד עם קיבתה הרגישה. שקית אחרי שקית היא ממלאת, קושרת ומעבירה קדימה למורה. מה בשם כל הקדושים יש לה להקיא בשעה כזאת?!

לקראת צומת המוביל כבר עולה האור והילדים תופסים תאוצה. ממתקים נשלפים ומתחיל סחר החליפין שמלווה את היום כולו. תן ביסלי קבל 2 במבה אדומה. תן חמצוץ קבל בולדוזר (!). לאחר סקר מקיף אני קובע באחריות שדוריטוס הוא החטיף המוביל בקרב ילדי ישראל או לפחות בקרב אותם הלומדים בבית הספר גולן.

המורה, יש לי פיפי דחוף. מודיע משה מאחור. המורה תוקע בו מבט חודר מנסה לאמוד את רצינות ההכרזה. בסדר, עונה לו המורה, נעצור בהזדמנות הראשונה. משה סופר עד 10 וחוזר על עצמו ליתר ביטחון. המורה, אבל אני חייב. בסופו של דבר מורה המורה לנהג לעצור בתחנה הבאה ונערך, יחד עם עוד שתי מורות לעצור בגופו את שאר הילדים שרוצים לקפוץ על ההזדמנות ולרדת מהאוטובוס בעקבות משה.

כאן המקום לעצור רגע ולהסביר את תפיסת מימד הזמן בטיול שכזה. הזמן הנדרש לביצוע פעולה פשוטה כמו חניה ברוורס, ירידה מהאוטובוס, ארוחת צהרים, הפסקת פיפי או הסבר של המדריכה, גדל אקספוננציאלית בהתאמה למספר התלמידים. כך שאם לא יעמדו המורים בפרץ ועוד תלמידים יזלגו מהאוטובוס לעשות פיפי הרי שיווצר איחור של 45 דקות בלוז הטיול העמוס שיגרור אחריו קטסטרופה תכנונית אמיתית.

המשימה: תפילה וארוחת בוקר
בשעטו"מ אנחנו מגיעים לחניון בעתלית. המלווים והמורים מתפללים, הילדים, שפוגשים את חבריהם מהיישובים הסמוכים, עסוקים בפריקת האנרגיה שנאצרה בזמן הנסיעה. בגלל שיש הרבה ילדים ורק 2 מתקנים בחניון, הם מאלתרים ומתעסקים בכל דבר אפשרי כולל הצפרדע הירוקה והמלאה שממתינה לפינוי. תפילה כבר לא תהיה היום, אולי ארוחת בוקר.

הילד לא מעוניין בסנוויץ' המושקע שהכנתי. אבא, הוא שואל, איפה המסטיק מטר? חמוד, אני עונה, מסטיק זה לא אוכל. אבא?! אם לא תאכל ארוחת בוקר תהיה רעב. אבא, המסטיק?!!

לטיול יצאנו

המשימה: כינוס על שפת הים
הטיולים של ביה"ס גולן מושקעים ומתוכננים בקפידה אבל מרוב רצון לצקת לתוכם גם תוכן שוכחים שם בצוות המארגן עם מי יש להם עסק. נחתנו על שפת ימה של עתלית. מולנו הים, מסביב ב-ח' שלטים עם שמות הכיתות ובתווך, על קו המים, שורת דגלי ישראל. הילדים אמורים להמתין כל כיתה אצל השלט שלה ובהחלט לא לעבור את קו הדגלים בואכה המים.

אבל מה עושה ילד בריא כששמים אותו על שפת הים? 6 נקודות. רץ למים ו/או בונה ארמונות בחול ו/או זורק חול על חבריו. וכך במשך דקות ארוכות נאבקים המורים בילדים, שלא ממש מתעניינים בספינות המעפילים וסיפורן המרתק, כדי למנוע מהם לרחוץ בים.

המשימה: לצעוד במורד נחל חיק ולהגיע בשלום
סופסוף נגמרו הנאומים ואנחנו חוזרים לאוטובוס (רבע שעה) ולנוהל השבצ"ק (רבע שעה). נסיעה קצרה מביאה אותנו אל פאתי הכפר עוספיה שם מתחיל נחל חיק. את הכוח מובילה מורה א', באמצע מורה ב' ובמאסף מורֶה ג' בתוספת ארבעה אבות אמיצים ומלווה נשק אחד.

הילד נותן לי להבין שנוכחותי קצת מעיקה עליו ואני תופס מרחק, צופה מהצד בדינמיקה שמתחוללת בקבוצה. הבנים מתחלקים בטבעיות לאלו שרצים קדימה, אלו שמשתרכים בטור ארוך ואלו שסוגרים את הטור אך לכולם משותפת האנרגיה המתפרצת שנדמה שאין לה סוף. מקלות, אבנים, קפיצות, ריצות, דחיפות ומכות כל הדרך. כל הזמן.

אם השביל עובר מימין, הם הולכים משמאל. אם אומרים לא לדחוף בירידה הם דוחפים בירידה. אם מבקשים לשתות מים הם משפריצים. משתאה אני מביט בצוות המורים שבסבלנות אין קץ מרגיעים, מפרידים, מסבירים, מפצירים ומשתדלים בכל מאודם לשמור על הסדר הציבורי.

בעקבות תקרית בין שני ילדים הם מרותקים למורה המאסף שהולך איתם יד ביד. הוא מרגיע אותם, מספר להם סיפורים, חד חידות ולא עוזב אותם לרגע עד סופו של המסלול.
איך הם עושים את זה המורים? נשגב מבינתי.

המשימה: כינוס אחרון והביתה
תודה לאל, אנחנו גומרים את הטיול בלי אבדות בנפש ומתכנסים באולם הספורט בימין אורד, ממתינים לשאר הכיתות שיגיעו. בשלב הזה עובר כאב הראש שלי כל גבול, אני לא עומד בגובה הדציבלים שבתוך האולם ונמלט החוצה לנוח. שעה וחצי אחר כך נגמר גם הכינוס והתלמידים כולם כובשים את המדשאה. מורה נמרץ עם מגאפון בידו מכריז על חלוקת קרטיבים וארוחת ערב.

אני מצפה לרגיעה מסויימת אחרי 11.5 שעות על הרגלים אבל המדשאה נראית כמו מושבה של טרמיטים. קרטיבים מתעופפים, קופסאות תירס ניגרות, שמן טונה משפריץ ולחמניות מעוכות נלעסות. חמש דקות לוקח להם לגמור את ארוחת הערב ולהתחיל לרוץ. רצים למעלה, רצים למטה, רצים אחד אחרי השני, רצים לכל הכוונים. כולם רצים.

אבל גם דברים טובים נגמרים ובסוף אנחנו מצליחים לעלות על האוטובוס המבורך הביתה. עייף ורצוץ אני מתיישב בספסל הראשון ומניח את הראש רק כדי לגלות שאני היחיד שעייף ורצוץ. המצברוח של הילדים בשמים והמוראל בשחקים. ככה זה כשהם לא נוטלים את הכימיקלים בטיול.

קצת אחרי כנף ממלאת אותי תחושה מוזרה. שקט באוטובוס. אני מביט לאחור ומגלה להפתעתי שכולם ישנים. כן, בסופו של דבר, גם לילדים נגמר הכוח.

כמה מילים ברצינות.
לילדים החמודים שלנו יש המון מרץ וכשהם ביחד הם מאיימים על שפיותו של כל אדם בוגר. במהלך היום גיליתי צוות מורים מסור שמוביל את תלמידיו בסבלנות ובנחישות, משקיע מעל ומעבר ועושה הכל בעבורם ולטובתם.

על כך נתונה להם הערכתי ותודתי. ראוי לכל הורה לצאת פעם אחת לפחות לטיול שכזה ולחוות באופן בלתי אמצעי את הסביבה בה מבלים ילדיו מרבית שעות הערות שלהם.

ברקים האירו את שמי הלילה האפל וטיפות גדולות ניתכו על שמשת המכונית הדוהרת. היה זה ליל סופה וסער לא אופייני לסופו של חודש אפריל. הנהג, פרקי ידיו מלבינים על ההגה, היה מרוכז בכביש וניכר היה בו שהוא מתאמץ לנסוע במהירות למרות תנאי הדרך הקשים. מידי פעם הסיט את מבטו אל שעונו הזרחני וקרא בקול "שלוש דקות בדיוק".

לידו נאנקה בכאב אישתו. רק חצי שעה קודם לכן אחזו בה הצירים והם יצאו מביתם בדרך לבית החולים המרוחק. כעת תכפו הצירים והכאב שניבט מעיניה היה בלתי נסבל. אלוהי האיפדורל, מלמלו שפתיה בתפילה אקסטטית, עשה שאגיע בזמן ועשה שהוא יהיה בסביבה ועשה שיספיק להרדים אותי בטרם יגיח פרי בטני אל אוירו של עולם.

הצירים הגיעו כל דקה כשהוריד אותה בפתח המיון. אל תדאגי בובה, הרגיע אותה הגבר, אני מכניס אותך לחדר לידה ורץ להביא אותו. אם צריך אגרור אותו בסטטוסקופ. אני מבטיח. לא אספיק לחשה בחיוך מעוות מכאב.

כשהיא נתמכת בו צעדו השניים לעבר מעליות הבניין. ופתאום חושך צלמוות. הפסקת חשמל! זה בסדר מותק, ניסה הגבר שוב להרגיע, בטוח יש להם גנרטורים. פה זה בית חולים לא שיכון ד'. תאורת החירום נדלקה והם מצאו את דרכם בבטחה ללובי המעליות. הם נכנסו לראשונה, יוק. נכנסו לשניה, גורנישט. השלישית בטוח עובדת חשבו אך ברגע שחצו את מפתן הדלת שוב חושך צלמוות. הפסקת חשמל!

האישה שלא ידעה את גופה מכאב נתמכה בו אנושות. אישה, תקשיבי לי טוב, ניסה הגבר גישה יותר אסרטיבית. אנחנו עולים 5 קומות ברגל. עדיף שתלדי על מדרגות פנימית ג' ולא כלואה במעלית בלי יכולת לצאת. האישה נטולת כל יכולת קבלת החלטות נעתרה ברצון והם החלו מטפסים. בכל קומה עמדו אנשים והריעו לזוג. קדימה בובה, עוד קצת ותגיעי. אמר האדון המקליש מקומה 2. שיהיה במזל איחלה האישה עם הקול הצרוד כשחלפו את קומה 4.

כשהגיעו לקומת המחלקה היא עוד לחשה לו, תבטיח שיתנו לי. תבטיח שתדאג לי לאיפדורל. אך בתוכה פנימה כבר ידעה את האמת. צוות המחלקה התנפל על האישה והחל בפרוצדורות הרגילות. ופתאום הוא מצא את עצמו חסר מעש. נבוך נעמד הגבר בפינת החדר עד שצעקת לך-תביא-אותו חדה העירה אותו משרעפיו. בלהט ניגש אל המיילדות ודרש במפגיע שיקראו לו כבר. שיכינו אותו. שיסמסו לו. שיהיה בסביבה. הרופא הנהן בהבנה, המיילדות חייכו בחמלה אך הלידה כבר התפתחה ושניהם ידעו. המרדים לא יגיע.

שעה מאוחר יותר יצא התינוק, שקט ורגוע, אל אויר העולם.

הנה אחד, הנה עוד אחד, איפה השלישי לעזאזל?!

16 שעות מוקדם יותר האישה מעירה אותי בטלטול שב"כי עדין. נראה לי שזה זה היא מכריזה וגורמת לי להתיישב במיטה בדום מתוח. זה זה? בטוחה? בטוחה! כל חמש דקות ציר. כמו חיילים. לפנות בוקר של חג שני של פסח תפס אותנו לא מוכנים, או אם לדייק תפס אותי לא מוכן.

בשביל קוראי שאינם חובשי כיפה אני אשתדל לעשות את זה לאט וברור. על מנת להגיע מהפריפריה הצפון מזרחית אל בית החולים הקרוב חייבים להשתמש בכלי רכב. וכשהזמן הוא חג או שבת זה קצת מסובך. האמת היא שרק צד אחד מסובך. מהבית אל בית החולים אין שאלות (בעצם יש אבל נשאיר אותן להמשך). היולדת בסכנה ולכן יש פיקוח נפש ופיקוח נפש דוחה שבת וחג. אז מתארגנים, מניעים ונוסעים.

0500 בבוקר, כבישי הגולן ריקים, אפשר לדהור בנחת. הרדיו על מצב שקט וגלגלצ נשמע בקושי. איזה אידיוט אני חושב, הייתי צריך להשאיר אותו על ווליום נורמלי שיהיה מה לשמוע בנסיעה. בירידות לכורסי הקליטה משובשת ונשמע רחש סטטי לוחשני מהרמקולים, בלחיצת כפתור אני יכול להעביר לתדר החלופי, האצבע נשלחת מעצמה אך עוצרת בזמן. חג, חביבי, שלוט בעצמך. זה שאתה נוהג זה בסדר אתה לא אמור להנות מזה. גלינג, אני שומע את הקופה הרושמת בשמיים. 6 נקודות לטובתי!

0545 החניה של פוריה ריקה. אני עוצר הכי קרוב לשער ומכבה את האוטו. האישה שעוד סופרת דקות בין הצירים מחלצת את עצמה מהרכב ונעמדת בצד להסדיר נשימה. אני פותח את הבגאז' להוציא את התיק. שיט נדלק האור. תרגע, אתה בדרך ללידה הכל מותר והכל בסדר, תמשיך כרגיל.

אנחנו צועדים במרץ אל חדר הלידה שנמצא בקומה 5. כמו באגדות יש לנו שלוש אפשרויות. 1. מעליות 2. מעלית שבת 3. מדרגות.
האישה נותנת בי מבט חודר ופוסלת מיד את המדרגות. מחכים לאיזה ערבי שייקח אותנו טרמפ במעלית או מחכים למעלית שבת שתגיע עד הצהרים? בואי ננסה את המדרגות, זה גם מזרז לידה אני מעודד אותה. אחרי קומה אחת היא נשברת ואנחנו עולים במעלית שבת. גלינג, 6 נקודות. הידד!

0615 האישה נרתמת למוניטור ואותי שולחים להוציא מדבקות במיון. אייייי, אני שומע את הבאזר,  6 נקודות לחובתי. לא שמתי לב לדלתות הנפתחות בכניסה. שמור על עירנות חבר. הפקידה לוקחת את הפרטים ומדפיסה סט מדבקות. אין מצב שזה לחובתי אני מודיע לו למעלה, היא הדפיסה תתחשבן איתה. מבט לימין, מבט לשמאל. אין אלטרנטיבה. יש יציאה רק דרך הדלתות הנפתחות, אני יוצא בהליכת זיקית שיהיה בשינוי. אייייי 3 נקודות נוספות לחובתי.

מתנשף מהמדרגות אני מתייצב ליד המוניטור ומגלה שהחיילים ממקודם נעלמו ובמקומם באו כמה צירים סטלנים שעושים טובה מידי 10 דקות.

0800 כל הפרוצדורה מושלמת ומתברר לנו שלידה לא תהיה פה היום. הערכת מצב: בוקר החג, יש לנו מכתב שחרור, אם ניסע מהר נגיע בדיוק לאמצע התפילה. לא כל כך מהר הצדיקה אומרת. לא חוזרים בחג הביתה, זה לא פיקוח נפש. אני מצידי מתחיל לפרוס בפניה את משנתי הסדורה.

הלכתית חג יותר קל משבת. מותר להעביר אש בחג. כלומר אם יש אש דולקת מותר להדליק איתה מנגל ולעשות עלהאש לארוחת צהריים. מותר לטלטל (עזבו, אין לי כוח להסביר). מותר לבשל. מותר אפילו להצית סיגריה. מותר! אז נבקש מהשומר הערבי שיניע את האוטו וננהג הביתה כמו יהודים כשרים.

לא, היא פוסקת. תנסה למצוא נהג מונית ערבי שיקח אותנו. אני משאיר אותה בחדר לידה שהמיילדות הנחמדות נתנו לנו בקצה המחלקה ורץ לשער לברר. יש פה מוניות? אני שואל את השומר. אתה בטח רוצה נהג ערבי הוא עונה לי. אני מהנהן קלות והוא מייד מחייג ומושיט לי את הנייד. איייי 6 נקודות לחובתי. הנהג החביב מטורען רוצה 250 ₪ עד הבית ואנחנו מסכמים לדבר שוב בעוד 15 דקות. איייי 6 נקודות לחובתי. אסור לנהל מו"מ עסקי בחג.

מלא עזוז אני חוזר לאישה שכבר התרווחה על מיטת היולדות. בואי שרהל'ה, הולכים. לא, היא שוב פוסקת. נתנו לנו חדר ויביאו ארוחת צהרים. בוא נחכה כמה שעות. למה להסתבך? גלינג, 6 נקודות לטובתי.

1145 מובס אני שוקע בכורסה לידה, מביט בשעון הזוחל. עוד 8 שעות לצאת החג. למרבה האירוניה הבאתי את הספר "מחבואים עם אלוהים" והוא נגמר מהר מידי, אני מחליט לנסות את מזלי על המזרון ושוקע בשינה טרופה. בחלומי אני דון קישוט הרוכב על רוסיננטה סוסו האצילי בשבילי מחוז לה מנשה. לפתע אני שומע זעקות שבר! מי זו הצועקת לעזרה? זו דולצינאה היפה שזקוקה לעזרתי!! אני מתעורר לפני שהספקתי להצילה אך הצעקות ממשיכות. מתגברות ועולות בקרשנדו אדיר ומפסיקות באחת עם בכיו של תינוק חדש שנולד… בחדר הסמוך. אני מתהפך לצד השני ושוב נרדם.

1430 אני מתעורר סופית ומחליט לנסות שוב את מזלי עם הפוסקת. לאנשי הצלה כמו נהג אמבולנס, רופא וכו' מותר לחזור לביתם גם בשבת כי אחרת הם יהססו לצאת לסייע בפעם הבאה משיקולים אישיים מובנים. יולדת נמצאת במצב דומה. הרי אם יהיו לך שוב צירים בשבת לא נמהר לנסוע ואז את עלולה להגיע לידי סכנה. סכנה לך ולתינוק! ניסיון יפה היא מחייכת. נשארים. גלינג, 6 נקודות לטובתי. עוד חמש ורבע שעות לצאת החג.

קראתי כבר את כל ברכות על קירות המחלקה, עברתי על שלושת מוספי החג של המודיע אפילו ניהלתי סמול טוק עם המיילדות. השעמום מכריע אותי והטלויזיה בחדר ההמתנה מושכת אותי בכבלי קסם. אני רק מכין לי קפה וגם ככה היא דולקת 24 שעות. אייי 6 נקודות לחובתי על צפיה בטלויזיה בחג ועוד 6 נקודות על צפיה בתוכנית אירוח סוג ז'.

1830 השעון לא זז. מותק אני מתחיל לארגן פה את התיקים, בעוד שעה אנחנו עפים מכאן. אייייי 6 נקודות על הכנה מקודש לחול.

1930 אנחנו נפרדים מצוות המחלקה החביב ושועטים במורד המדרגות.

1935 במגרש החניה השמש מסרבת להיעלם. הפעם האישה בצד שלי. הנה אחד הנה עוד אחד, היא סופרת כוכבים, איפה השלישי לעזאזל?! השלישי בדרך אני דוחס אותה לאוטו, מניע ומרגיש אידיוט שאחרי 12 שעות לא היתה לנו סבלנות לעוד חמש דקות האחרונות.

2025 חזרה בבית, עייף ועם מאזן שלילי של 15 נקודות.

לכל דבר בטבע יש סיבה, ייעוד נסתר או גלוי. תפקידו של החודש התשיעי הוא להביא את ההריונית למצב נפשי בו היא שואפת ללדת, בו כל מעייניה נתונים למדידת הדקות שבין ציר טועה למשנהו. עד כמה שקשה לנו הגברים להבין, אחרי 8 חודשים של חששות ופחדים מהלידה, עם בוא התשיעי הן רק רוצות שזה יגמר נו מטר וואט.

אבל חודשים זה לילדים. כל אדם שמכבד את עצמו בתעשייה מדבר בשבועות. שבוע 16-18 חלבון עוברי, שבוע 20-22 תנועות ראשונות של העובר, שבוע 23-24 תחילת השגעת, שבוע 28 הצרבת בשיאה, שבוע 35 ברקסטון היקס וכך הלאה נבנה המתח ועולה לקראת הקתרזיס של השבוע ה-40.

החיים בסופו של ההריון מתחלקים לשניים. לפני אותו שבוע ואחריו. לפני יש את כל ההכנות. מוציאים את בגדי התינוק מהבוידעם, מאבקים את הסלקל ומנסים להיזכר איך הולך פטנט הפתיחה המהירה של העגלה. שיאם של ההכנות בהכנת התיק, תיק הלידה. והמשקיענית במיוחד מכינה שלושה תיקים.

1. תיק ללידה – יש בו כל מיני חפצים מוזרים שאין לי מושג מה או איך עושים איתם.
2. תיק לאחרי הלידה – זה כבר תיק נורמטיבי יותר. חלוק מהוהה שעובר במסורת אצל יולדות המשפחה, כפכפים למקלחת, פיג'מה עם מיקי מאוס ושאר אקססוריז שיעשו את השהות במחלקה לנסבלת קצת יותר.
3. תיק ליציאה מביה"ח – תיק זה מאכלס את בגדי התינוק החדשים. בד"כ חליפה מצחיקה עם כובע מוזר.

התיקים נערמים בפינת החדר ומצורפת להם פתקית עם הוראות מפורטות. מה לוקחים מתי ומה נועד למי. וכך, אחרי שהושלמו ההכנות הטכניות, היולדת מוכנה לקראת השבוע ה-40. החלק השני הוא מה שקורה אחרי אותו שבוע. וזה בעצם כלום כי אחרי כל הציפיות והחיכיון וההכנות אין ליולדת-וואנה-בי שום אנרגיות לחשוב על היום שאחרי.

הצרה מתחילה כאשר חולף לו ה-40 ושום דבר לא זז. התינוק שכבר מבין דבר או שניים על העולם יודע מה מצפה לו ומחליט לקחת את הזמן על חשבון בריאותה הנפשית של אימו. אין לה מה ללבוש, אנשים חסרי טאקט מעירים הערות, מאגר הבדיחות שלי מוצה עד תום והכל על הרעידות, כמו שאומרים אצלנו בחייל.  מניסיוני התחושה דומה למטפס הרים שמגיע לפסגה עייף ורצוץ רק כדי לגלות שמאחוריה מסתתרת עוד גבעונת שגם אותה צריך לטפס. בשלב הקריטי הזה גם ההריוניות הקשוחות ביותר מגלות סימני שבירה.

ומי נשאר לאחות את הקרעים (חה)? מי זה שתומך ומכיל, מבין ומעסה? זה פנקס הקטן. זה הזמן לרומם ולקומם את רוחה, להכין לה סלט פירות העונה, להמשיך לנסות לשכנע אותה שהיא באמת נראית נפלא ובאופן כללי להביא לידיעתה שיש חיים אחרי התאריך. השבוע ה-41 הוא השבוע שלנו, הגברים.

רצה הגורל ואני נשוי לסוכנת מוסד שכזאת. הנייד שלה, כמו התיק התמיד עמוס לעייפה, מחוץ לתחום. במשך היום לא ניתן להשיג אותה ובערב היא יוצאת החוצה לשיחה של שעה-שעתיים.

לפעמים בסוף היום, כשאנחנו זרוקים על הספה בסלון, אני שם לב שהיא לא ממש איתי. למדתי לזהות את המבט המעורפל הזה שאומר שיש לה "מקרה" שלא עוזב אותה.

פעם יצאנו לארוחת ערב בבית קפה. ברגע שהתיישבה צלצל הטלפון ואת שארית הארוחה עשיתי לבד.

אני לא מספר את כל זה כדי שתרחמו עלי או עליה. היא שמחה וגאה בעבודה שלה. אבל חשוב להבין שלאנשים היקרים האלה אין יום ואין לילה.

העובדים הסוציאלים הם האנשים שמחזיקים את החברה הישראלית. בלי להגזים אני מנחש שבלעדיהם בטח היינו מתכנסים כולם באיזו כיכר כדי להפיל את השלטון.

מתי כן שומעים עליהם? כשקורה משהו רע. שירותי הרווחה הם שק החבטות של כל עשוק וגזול. אנחנו לא שומעים על ההצלחות, לא רואים את החיוכים של המטופלים, לא קוראים את מכתבי התודה. אין לנו מושג איזו עבודת קודש הם עושים.

אם לא יקרה מחר משהו מפתיע, ולא יקרה מחר משהו מפתיע, יפתחו העובדים הסוציאלים בשביתה ללא הגבלת זמן. הם דורשים תוספת שכר, ובדין. שליש מהעו"סים משתכרים כל כך נמוך שהם מקבלים השלמת הכנסה. עד כמה שזה נשמע הזוי זה פשוט נכון, ותסלחו לי על הדוסית, בדידי הווה עובדא.

ומה הכי מרגיז? שהשביתה הזאת לא מזיזה לאף אחד שם למעלה. את שביתת עובדי הנמלים גמרו בתוך שעה, ברשות שדות התעופה לא מספיקים להתעטש ופקידי האוצר כבר עומדים הכן. את העובדים הסוציאלים לא סופרים כי את תוצאות השביתה הזו ירגישו בעיקר החלשים. בעלי ההון, היצואנים, הטייקונים ואנשי העסקים החביבים כל כך על ביבי ושטייניץ יסתדרו גם בלעדיהם.

אבל אל תתנו לשקט הזה להטעות אתכם. ברגע אחד גם את ואתה עלולים להפוך לעוד מקרה סוציאלי. אז כדי שיהיה מי שיטפל בכם או ביקרים לכם, הביעו תמיכה, כתבו, פרסמו בפייסבוק, צפצפו כשתראו אותם מפגינים בצומת. תעשו מה שאתם יכולים כדי שהפעם קולם של העובדים הסוציאלים ישמע.

השיחה הלא דמיונית הזאת, שהתקיימה לא מזמן, באמת הלחיצה אותי. אני חייב למצוא לעצמי חלום בר השגה בטווח הזמן המיידי. משהו שמצטלם טוב שאוכל להראות ולספר לנכדים איך פעם הכל התחיל.

חוצה ישראל מזיע לי מידי, לראות את גביע האלופות בLIVE לא בא בחשבון, חופשה בגלאפגוס זה אחלה אבל רחוק, לאופניים אין לי זמן. מצאתי! אני נוסע לסקי!

או, זה חלום בר השגה, תחביב עם שיק אירופאי קריר שממלא בחשיבות עצמית. "איפה אתה בעוד שבועיים?" "מה זה? אמצע פברואר? וואלה אני באיטליה בסקי". נכון נשמע טוב? ואפשר עוד לפתח את זה, לקחת גם את הילדים ואולי אפילו לגרור את האישה. בקיצור התחביב המושלם שישים קץ לבעיית חוסר החלומות שלי וישיב את הלחלוחית לחיי.

בצעד שהפתיע אפילו אותי, החלטתי, עשיתי וכל השאר היסטוריה.

יותר מידי אנשים פנו אלי בדאגה אחרי סדרת הפוסטים מצ'כיה. מסתבר שבישראל זה נשמע הרבה יותר רע ממה שהיה באמת. אז ראשית, למען הסר ספק, אני שלם בגופי. הצלעות מימין כואבות אבל שום דבר שהאלגוליזין, שאיזה חזק פה השאיל לי, לא יכול לו. שנית, גם רוחי, שהייתה קצת שפופה חזרה לעצמה והנה אני משעשע כרגיל.

ובכל זאת, נסעתי להגשים את חלומי, נגיד, ולא כל כך הצלחתי. כלומר, הצלחתי באופן חלקי בלבד.

כמו יולדת שמיד אחרי הלידה נודרת לא לעשות את זה שוב ואחרי שנתיים (?) כשמתחיל לדגדג לה היא שוכחת מהכל, גם אצלי זכרון הנפילה עוד טרי. אבל בחורף הבא, כשהשלג ילבין את מדרונות האלפים שוב ידגדג לי בסנובורד.

השבוע שהיה בצ'כיה היה רק ההתחלה. יש לי חלום ואני עוד אגשים אותו!

ההר ממתין זוהר וקר

המציאות כפי שבוודאי ידוע לכל, אינה חד משמעית. ביצוע כמעט כל פעולה כורך יחדיו את העונג עם הכאב. אם כן מה קורה כאשר פעולה מסויימת תעלה לנו בכאב אך תעניק בצידו גם עונג? או אז מפעיל כל אחד שיקול דעת ובאופן בלתי מודע מחליט האם העונג הטמון באותה פעולה שווה את הכאב הנלווה.

הולכים לעבודה כדי להרוויח כסף, נכנסים להריון כדי להביא ילד לעולם, יוצאים למסעדה בשעת ערב מאוחרת ולמחרת קמים עם כאב בטן וכך הלאה. כאשר סף הכאב יעלה לרמה מסויימת העונג שבצידו או בסופו לא יהיה שווה את זה וסביר להניח שנוותר ונעבור לעונג הבא.

באותה סיטואציה ובתנאים זהים שני בני אדם יפעלו שונה כאשר יעלו עבורם את סף הכאב. סף הכאב הנ"ל הוא אישי ביותר אך ניתן לזיהוי בקלות בתנאי קיצון.

כאשר אדם חווה כאב הוא רושם לעצמו בפינת המוח לא לבצע שוב את אותה הפעולה. מה שבאמת ימנע ממנו את ביצוע הפעולה הכואבת הוא הפחד מהכאב שהיא טומנת בחובה.

כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה עבורי. מי מהקוראים שיתחיל לקרוא כאן לא יפספס שום פיסת אינפורמציה.

הבוקר, אחרי לילה של נים לא נים, אני מחליט לעלות להר. בשביל העונג הזה סבלתי יומיים, הגיע הזמן לגבות אותו, אך באחורי מוחי מנקר ללא הפסק הפחד. הפחד מהנפילה, הפחד מהכאב הצפוי לאברי הכואבים עם כל התרסקות אל תוך הלבן (שאולי נראה רך ומזמין אך בפועל הוא קר וקשה כמו בטון).

בנקודת הזמן הזאת סף הכאב נסבל אל מול העונג הצפוי בהצלחתי בירידה מההר. אנחנו עולים במעלית, שקט מסביב, שמש בשמים והנוף לבדו שווה את העליה. והנה נגמרו 10 דקות החסד, אנחנו יורדים בפסגה, ומתאספים מסביב לג'ורג' החביב שמתדרך בכמה מילים וקדימה לדרך.

פעוטה אירופאית מתענגת

מעבר לטכניקה, כל הסקי הזה נמצא בראש או יותר נכון, ותסלחו לי על הצ'כית, בביצים. הטכניקה ברורה לי, כבר ביצעתי אותה אתמול בבוקר בצורה טובה אך פעם אחר פעם הפחד מהנפילה ומהכאב שהיא תביא בכנפיה מונע ממני לעשות את שתי הפעולות הפשוטות שיהפכו את הגלישה למענגת ויביאו אותי בבטחה אל סופו של המסלול.

וכך שוב ושוב, אני זרוק במרכזו של מסלול הסקי, מסביבי מתעופפים הגולשים, הקבוצה הרחק למטה והכאב רק  הולך ומתגבר. אני מדבר אל עצמי, מוכיח את עצמי קשות. מקלל, מבטיח הבטחות, נודר נדרים. כלום, הפחד משתק את הגוף.

לאט לאט, בדרך לא דרך, אני גולש למטה כדי לפגוש את ג'ורג' וי' שמחכים לי בנקודת ההתכנסות. בפרץ רגשות ישראלי אני מחבק את ג'ורג' ומודיע לי' שמעכשיו הוא ברשות עצמו. אין סיכוי שבמצבי אני עולה שוב למעלה, לא השנה בכל מקרה. הכאב גבר על העונג.

אנחנו פותחים את היום ברגל ימין. מגיעים לאתר בסביבות 9 ומיד מתחילים להתאמן. ב10 ג'ורג' מפציע עם שאר התלמידים ואחרי כמה דקות של חזרה על החומר אנחנו עוברים לפינה אחרת במסלול הסמוך. ארוכה ותלולה יותר כדי לתרגל פניות לקראת העליה ביום רביעי.

הכל הולך חלק ולקראת הפסקת הצהרים אני מגיע כמה פעמים עד למטה ועל הרגלים. שמח וטוב לב אני מחפש מקום ישיבה לשנינו במסעדה. צפוף אז פשוט עומדים ומוציאים את המזון שהכנו מבעוד מועד. י' עם פיתה ושניצל ואני עם שניצל וגמבה בגודל של כדורגל קטן. כנראה שהגמבה בולטת בשטח כי בתוך שניות מגיע איזה אנטישמי וזורק אותנו החוצה מהמסעדה. וכך אנחנו עומדים בקור ואוכלים לשובע.

חלקו השני של השיעור מסמן את המפנה. אני לא מצליח לבצע שום דבר מהוראותיו של ג'ורג'. באנ יור קניז, באנ יור קניז הוא צועק לי ואצלי נדמה שהמוח לא מקושר לרגלים. העיקרון די פשוט. נותנים קונטרה עם הקרש לכוון הירידה וכך בעצם מגבירים את החיכוך ועוצרים. וזה לא הולך לי.

עוד פעם התרסקות ועוד אחת ושלישית וברביעית אני נשבר. אני, מילואימניק גאה בצבא ההגנה, שצלח מסעות מפרכים ועשה דברים לא פשוטים שהשתיקה יפה להם. אני הנחוש, עם הפאסון והאומץ. אני שמחר עולה להר. אני זרוק על הגב מביט לשמים הכחולים ופשוט נשבר.

בדיוק כמו בטירונות. י' צועק לי אתה יכול, אתה לא נשבר עכשיו, קום ותמשיך לתרגל, קום! אבל אפסו כוחותי. אני מסמן לג'ורג' שלא יחפש אותי ויורד כמו לוזר עם מחשבות אובדניות לנוח למטה במסעדה. י' מלווה אותי במבט מודאג, מסתובב ועולה לנקודת ההתחלה.

הקשר הישראלי
אתמול בערב אנחנו יושבים במסעדה מצ'וטטים בסקייפ והנה פוסע לו פנימה מעדנות בחור שמנמן עם סוודר ירוק. י' באינטואיציה נשית אומר נראה לי שזה הבעלים ומיד מתחיל לסנן את מיטב הקללות שהוא יודע על המלון, השירות, האינטרנט הצולע ועוד ועוד.

הבחור נועץ בנו מבטים מהבר וי' מאותת לי שמשהו לא נראה לו. דקה מאוחר יותר הירוק פוסע לעברנו ומעניק לנו ערב טוב מלבב בעברית צחה. הוא אחד מהבעלים, ישראלי שמדלג בין אילת לפראג שם יש לו שני מלונות ועוד את המלון שלנו.

אנחנו נופלים איש על צווארי אחיו והוא מעניק לנו הסעות חינם ועצות עד בלי די. אין חשש בלחם, ומחר יביאו לכם ירקות ולמטה במרכז יש קונדיטוריה עם עוגות לחמניות ואפילו סמבוסק. הכל ללא חשש וחשד. וכשתגיעו ביום חמישי לפראג תתקשרו, אני אארח אתכם באחד מהמלונות שלי עד לטיסה.

אני רושם את הנייד שלו והוא נפרד מאיתנו לא לפני שהוא מתדרך את מנהלת המסעדה בצרכים המיוחדים שלנו.

ונשוב למצבי הקשה:
שני מרפקים נפוחים מנומרים בכתמים אדומים.
שתי ברכיים דואבות.
צלע או שתיים שמכאיבות לי בכל נשימה עמוקה מידי.
בליטה חשודה בתחתית הטוסיקון השמאלי.
ומצברוח בגובה הבלטות.

האם אני עולה עם הקבוצה להר מחר?
זה לא הזמן לקבל החלטות. אחכה לבוקר.

כמה קשה זה יכול להיות אני שואל את י. כשאנחנו יושבים עם הכוס קפה של הבוקר. הרי גלשתי על סקייטבורד פעם ואפילו הייתי בחוג גלגיליות, אז יש מצב שאהיה התלמיד הטוב ביותר בבצפר, לא?

שעה מאוחר יותר אני מתחיל להבין את התמונה. כמות הנפילות שלי נורמלית, זה הטוסיק שלא נותן לי מנוח. עם כל רגע שעובר הוא הופך נוכח יותר ויותר. טוסיק, ישבן, אחוריים, לחמניות, תחת, עכוז, אין מספיק מילים לתאר את השניצל החבוט שנמצא אצלי באזור שמתחת לגב.

Bless me Father, for I have sinned

אש עלהגולש1

השעות נוקפות והנה מגיעה ההפסקה הגדולה. מאות גויים מתכנסים באזור המסעדות ומתחילים לבלוע נקניקיות ענקיות שנראות רע מאד לטעמי (י. חולק עלי בנקודה זו) ורק שני היהודונים לא. י. אץ להביא את שאריות הבולונז והאורז מאתמול שהסתרנו בפינת המועדון ומתאכזב לגלות שהנ"ל קפוא. אך לא איש כי. יוותר על ארוחת הצהרים שלו והוא מתחיל לחפור בקרח. שלוש דקות אח"כ הוא גורס ארטיק בולונז בפנים נפולות.

רעבים אנחנו מתחילים דיון הלכתי בשאלה "האם אוכל צמחוני הוא כשר?" ומחליטים שאני יוצא לרחרח במסעדה אם הצ'יפס צמחוני. דו שיח חצצי עם הטבח שמאחורי הדלפק ואני משתכנע שכל התנאים מולאו ושיש אור ירוק. אני חוזר לשולחן ושולח הפעם את י. להביא 2 קערות. מהאניגיד לכם, מזמן לא אכלתי כזה צ'יפס טעים.

אש עלהגולש2

בשעה 14 ג'ורג' המדריך חוזר ומכנס אותנו במעלה התלולית של הביגינרס. לאט לאט אני מתחיל לתפוס את העסק ואת האומץ. י. מוביל את הקבוצה אחרי גרמני ימ"ש בן 6 שמכניס את כולנו בכיס. גולשים ככה וגולשים ככה, עולים ברגל ויורדים על הקרש וחוזר חלילה.

לקראת 16 ג'ורג' מודיע שנפגש כאן מחר באותו המקום ומשאיר אותנו להתאמן. בשלב הזה אני כבר ג'ון בריון. גולש כמו נמר צולע, אבל עדיין נמר. תחושת סיפוק ממלאת אותי כל פעם שאני מצליח לגמור את הירידה על הרגלים. ואז זה קרה.

אנחנו מכריזים על סיבוב אחרון להיום. אני מתחיל, בגלישה מהירה קדימה ולאט לאט מגביר. הנה אני מתקרב לסוף הרחבה וטראח. אני מתעופף כמו נינג'ה עם הכתף אל תוך השלג.  כאב חד מפלח את הצלעות מימין ואני שרוע על הגב מתקשה להניע את הגפים. י. מלא התחשבות צועק לי מלעלה אם צריך להזעיק שוב האמבולנס שכבר פינה גולש אחד בבוקר. בשארית כוחותי אני מרים לו אגודל ומתיישב שבור על התחת הרטוב שלי.

עכשיו כבר לילה והכאבים ילכו איתי למיטה כנראה. אבל מייק  נו מיסטייק. אני מחכה בקוצר רוח למחר. וביום רביעי אנחנו עולים לכבוש את ההר!